הימים שבהם נהדרתי למות

😭 אימה קיומית · שבועיים פנימה

היום הבנתי שהפסיכומטרי זה לא סתם מבחן. זה כמו לטפס על האוורסט, רק שבמקום פסגה מושלגת מחכה לך חדר ממוזג עם שאלות על יחסים וטקסטים על תולדות האופרה. ואני? אני עוד לא הגעתי אפילו לבסיס ההר, אני עדיין מנסה להבין איך קושרים את השרוכים של נעלי הטיפוס שלי.

המוח שלי מתחיל לפלוט מסרים מעניינים. אתמול בלילה חלמתי שאני מדבר עם המקרר, והוא ניסה לשכנע אותי ש-42 הוא המספר הנכון לכל שאלה. כשהתעוררתי, ניסיתי לשאול את המיקרוגל מה לעשות עם קשרים של קו ישר, אבל הוא רק צפצף עלי.

החברים שלי כבר מתחילים לדבר בשפה חדשה. 'הגעת לשאלה 80?' 'מה הציון המשוער שלך?' אני? אני עדיין מנסה להבין למה הם קוראים לזה 'חשיבה כמותית' כשהם מציגים לי גרפים שנראים כאילו ציירו אותם ילדים בני 5 עם חום גבוה.

אני מרגיש כמו דג בתוך אקווריום, כלוא במים חסרי טעם, מביט החוצה אל העולם האמיתי שבו אנשים יוצאים לבלות, אוכלים גלידה, ופשוט לא חושבים על יחס בין נפחים. זה קצת פוגע.

גם אם הדרך נראית קשה, כל צעד, אפילו קטן, מקרב אותי ליעד. ואם לא, לפחות יש לי סיפורים מצחיקים לספר.