הפרק האסור של המרתון
ישבתי היום בבוקר לתרגל פרק כמותי במרץ של לוחם סמוראי, רק כדי לגלות אחרי עשרים דקות שאני פותר שאלות מחוברת של קורס אחר לגמרי משנת 2012. מסתבר ששאלות על רכבות שנוסעות במהירויות לא הגיוניות הפכו לבעיות על מטוסים מונעי שמש, ואני מרגיש כמו אדם שמנסה ללמוד נהיגה על כרכרה בזמן שכולם מסביב טסים בחלל.
הדבר הכי גרוע הוא שהתחלתי להתווכח עם המדריך בראש שלי על למה התשובה שלי נכונה, למרות שברור שאין לי מושג מה השאלה. הרגשתי לרגע כמו פרופסור לפיזיקה גרעינית, עד שהסתכלתי על הפתרון וראיתי שהתשובה היא 'נעלם' וגם אני וההיגיון שלי נעלמנו יחד איתו.
החלטתי לסגור את הספרים ולהכריז על הפסקה יזומה של שעה, שכללה בעיקר בהייה בתקרה וניסיון להבין אם המאוורר מסתובב בקצב של משוואה ריבועית. אני לא בטוח מה למדתי היום, אבל לפחות עכשיו אני יודע שהמוח שלי מסוגל לייצר תסכול ברמה של עבודת דוקטורט.
לפעמים הטעות הכי גדולה היא רק תזכורת לכך שאני עדיין בן אנוש שלומד מניסוי וטעייה, וזה בסדר גמור.