היקום הקביל של הפסיכומטרי
הלילה חלמתי שאני נבחן על גאומטריית המרחב כשהמורה שלי מתחפש למשולש שווה שוקיים ומנסה למכור לי קרמבו בערבית. התעוררתי כשאני צועק 'הזווית היא שישים מעלות!' וזורק את הכרית על הקיר, מה שהבהיל את הכלב שלי וגרם לו לנבוח עליי כאילו אני שאלת היגיון מורכבת במיוחד.
החלטתי ללמוד תוך כדי שאני מנסה להכין חביתה, כי אמרו לי שצריך לשלב מיומנויות. מצאתי את עצמי מנסה לחשב הסתברויות של כמה ביצים יישברו מול המציאות העגומה שבה שרפתי את ארוחת הבוקר וגם טעיתי בכל השאלות של פרק הריכוז.
ההורים שלי נכנסו למטבח וראו אותי בוהה בכתם שרוף על המחבת ומנסה לחשב את שטח הפנים שלו לפי נוסחת עיגול. הם שאלו אם אני בסדר, ואני רק עניתי להם שהם מהווים הפרעה למהלך התקין של המבחן המדומה שלי.
גם אם המוח שלי מתחיל לתרגם הכל לנוסחאות, אני מזכיר לעצמי שזה זמני ושאני אנושי הרבה מעבר לציון הסטנדרטי.